במת הקונצרטחבאו בהולנד ידועה בכל העולם; אך בשנת 1941, כשנה לאחר פלישת הנאצים להולנד, הוחלפה נגינת מוצרט, בטהובן ובראהמס בנאום הסתה כנגד היהודים מפי "נציב הרייך לשטחים הנדרלנדיים הכבושים" ארתור סיס-אינקורט. אינקורט, להוט להצליח בתפקידו ולהתקדם, בשליחות היטלר, לקראת "הפתרון הסופי" הצהיר: אנו לא מחשיבים את היהודים לחלק מהאומה ההולנדית. בעינינו היהודים אינם הולנדים. הם האויב […] נַכֵּה בהם כמיטב יכולתנו, ונַכֵּה באותה עוצמה גם בכל מי שיסייע להם." רדיפת יהודי הולנד כללה גם קבוצה של מוזיקאים מעולים שניגנו בכמה מהתזמורות הטובות ביותר והחלו לאבד בהדרגה את משרותיהם. אחד מהם היה סאם סוואפ – כנר ראשי בתזמורת הפילהרמונית של האג (Het Residente Orkest), ניצול שואה ממחנה טרזיינשטאט שפרטיטורות רבות מעיזבונו האישי שמורות בספרייה.
סאם סוואפ היה מהכנרים הבולטים בהולנד בעשורים הראשונים של המאה העשרים. הוא למד עם קרל פלש בקונסרבטוריון באמסטרדם וכבר בגיל 16 הופיע כסולן עם תזמורת הקונצרטחבאו אליה הצטרף כנגן בקבוצת הכינור הראשון בשנת 1909. לאחר ששימש ככנר ראשי בתזמורת בפינלנד חזר להולנד לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה והתקבל למשרת הכנר הראשי בפילהרמונית של האג. הוא פעל גם בהרכבים קאמריים והיה חלק מרביעיית האג (Haagsche Strijkwartet) ביחד עם הצ'לן צ'ארלס ואן איסטרדל (Istradel) עימו הופיע גם בדואט. כמה יצירות אף הוקדשו לו, בהן הקפריצ'יו של לאון אורטל ורביעיית המיתרים השנייה של סם דרזדן.
כמה מביצועיו המרשימים זמינים להאזנה בהקלטות נדירות מראשית שנות העשרים. הנה למשל הקלטה בה הוא מבצע את העיבוד לכינור ופסנתר לשיר הערש "הו, אל תתעוררי עדיין" (Oh ne t'éveille pas encore) מתוך האופרה Jocelyn של גודאר:
הקריירה המצליחה של סוואפ נקטעה בעקבות צמצום מתמיד של אפשרויות ההופעה שלו מראשית שנות הארבעים. בפגישה שנערכה במשרדים הראשיים של הכובשים הגרמנים כבר ביולי 1940 נדונו דרכי ההפרדה בין יהודים לבין לא יהודים והתקבלו החלטות לגבי 'טיהור' משרות חשובות מיהודים. גם עניין המוזיקאים נדון בהרחבה, וההמלצות היו לדרוש ממנצחה של תזמורת הקונצרטחבאו וילם מנגלברג 'אריזציה' של חברי התזמורת; אם יסרב – יפוטר. דרישה נוספת הייתה לפעול בהקדם להחלפתו של סם סוואפ בנגן שאינו יהודי. בהמשך, הגרמנים היו אמנם מרוצים מכך שסוואפ עבר בינתיים לשבת בכסא האחורי, אך לא הסתפקו בכך – מסע ההשפלה נמשך עד שבאפריל 1941 הוחלט סופית ששישה עשר נגנים יהודים שעדיין היו חלק מתזמורת הקונצרטחבאו, בהם גם נגנית הנבל הראשית רוזה ספיר (Spier) והכנר סמואל טרומפ (Tromp) וכן שמונה נגנים שעדיין ניגנו בתזמורת ה- Residentie יפוטרו. לאחר פיטוריו הצטרף סוואפ, בדומה לנגנים יהודיים אחרים שאיבדו את משרותיהם בהולנד, לתזמורת היהודית באמסטרדם בניצוחו של אלברט ואן ראלט (Raalte), מוצא זמני בלבד לפני גירושם למחנות הריכוז. סוואפ גורש עם מוזיקאים אחרים ב-1944 למחנה המעבר וסטרבורק ומשם לגטו טרזין.
סוואפ איבד כמה מבני משפחתו בשואה, אך הוא ניצל בחמישה בפברואר 1945 ביחד עם עוד כ-1200 יהודים אחרים שנשלחו בטרנספורט לשוויץ בעקבות מבצע שאורגן מאחורי הקלעים במעורבותם של נשיא שוויץ, ז'אן מרי מוזי שניהל מגעים עם הימלר, הפעילה היהודייה רחה שטרנבוך שסייעה לאלפי יהודים מאוסטריה ומגרמניה להגר לשוויץ באופן בלתי חוקי ואיגוד הרבנים בארצות הברית ובקנדה שעזר בגיוס הכספים בתמורה לעסקת השחרור. לאחר המלחמה התזמורת אפשרה אמנם לסוואפ לשוב למשרתו הקודמת, אך עד שהושלם חוזה הפיצויים הוא פרש לגמלאות. השבר האישי, הרגשי והכלכלי לצד קשיים פיזיים לא עצרו את הפעילות המוזיקלית שלו והוא המשיך לפעול כנגן וכמנצח עד לפטירתו בשנת 1971.
אוסף סאם סוואפ הכולל ברובו יצירות רבות לכינור ופסנתר אך גם מוזיקה לכינור סולו ויצירות קאמריות מעיד על הדגש ששם סוואפ לא רק על ביצוע יצירות מהרפרטואר הקלאסי המוכר, אלא דווקא על ביצוע יצירות של מלחינים בני זמנו מהולנד, שוודיה, פינלנד, גרמניה ודנמרק. בין המלחינים גם קרל בליץ שנרצח בשואה. יצירתו "סוויטה בסגנון עתיק" לכינור ופסנתר יצאה לאור ברוטרדם בשנת 1923. על גבי הפרטיטורה מופיעה הקדשה אישית לסאם סוואפ, שלאוסף התווים שלו שמור בספרייה מקום מיוחד.