בספרו קדמה וימה – פרקי זכרונות (1980) תיאר ישורון קשת (יעקב קופלביץ'), משורר, מתרגם ומבקר ספרותי, את פגישתו עם הפסנתרנית מרים לוית (1891-1975) כמה שנים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. כך כתב קשת: "נגינתה הייתה מצוינת בארשת צלולה וברורה, כמפיקה מרגליות ועם זה מעולפת עדינות לירית… הייתה פואזיה בנגינתה… ערב אחד, כשנגנה בביתה לפני שלושה או ארבעה קרואים, ואני אחד מהם, אמרתי לה שאני מרגיש בנגינתה משהו טורגינבי". כעבור חמישים שנה, כאשר פגש אותה שוב, הוא נסער ממצבה הירוד, מהבדידות הקשה ומהמחסור באמצעי קיום יומיומיים מהם סבלה, והאשים את הציבור ואת העירייה בחטא ההזנחה של מי שהייתה אחת מחלוצות החינוך המוזיקלי בארץ ישראל. אוסף מרים לוית ובית הספר למוזיקה שייסדה בשנת 1914 השמורים בארכיון הספרייה מעידים כי צדק – מי שהייתה פסנתרנית נפלאה, חלוצה ומלחינה, נשכחה ונזנחה.
מרים רזניקוב-לוית נולדה בפולצק, במחוז ויטבסק שבבלרוס. היא הצטיינה בנגינה בפסנתר מגיל צעיר וכדי לאפשר לה להמשיך את לימודיה, הוריה, נפתלי ואסתר, החליטו להמיר את דתם ולהעתיק את מקום מגוריהם למוסקבה. מאוחר יותר חזרו בני המשפחה אל היהדות. מרים – מריה (Maria Matveea) למדה פסנתר בבית הספר למוזיקה במוסקבה, וכן תיאוריה, פדגוגיה והלחנה. היא סיימה את לימודיה בהצטיינות כשבידיה מדליית זהב, הופיעה כפסנתרנית והחלה את דרכה כמורה במכון ע"ש בטהובן לחינוך מוזיקלי בניהולו של פרופ' דוד שור. כמה כתבי יד מתקופת לימודיה, בהם פוגה בשלושה קולות ושיר ערש לפסנתר, מעידים על כשרונה בקומפוזיציה.
לוית הגיעה לארץ בפעם הראשונה בשנת 1909, בעקבות בקשה שקיבל פרופ' שור מחמדה בן יהודה והוועד הציבורי בירושלים לשלוח מוזיקאי שיעזור בקידום חיי המוזיקה בארץ ישראל, זאת מתוך תפיסה הרואה במוזיקה בכלל ובחינוך המוזיקלי בפרט מעשה חלוצי השקול לבניין הארץ ולעבודת האדמה. אף שהופעותיה בארץ זכו לביקורות נלהבות והיא לימדה פסנתר, ביקור זה לא צלח. מרים, שבשלב זה עדיין לא הגיעה ממניעים אידיאולוגיים אלא בעיקר מתפיסה מיסטית-אוטופית של ארץ הקודש, התאכזבה ממראה עיניה ומתנאי החיים הקשים בירושלים וחזרה למוסקבה. שנתיים לאחר מכן, לאחר שכבר הייתה חדורת אמונה בצורך באוטונומיה ליהודים, ומעודדת בעקבות ייסוד בית הספר למוסיקה ביפו בידי שולמית רופין, רעייתו של ארתור רופין, ראש המשרד הארץ-ישראלי (קונסרבטוריון שולמית, נוסד בשנת 1910) היגרה לפלשתינה.
היא החלה את דרכה המקצועית ב"שולמית", אך אופייה החלוצי ואי הסכמות מקצועיות ואישיות כאחד עם מנהל בית הספר, משה הופנקו, הובילו אותה לייסוד בית הספר לנגינה שהפך בשנות העשרים ל "בית המדרש לנגינה בית לויים" לזכר הלויים שניגנו בבית המקדש. כיוון שבשונה מקונסרבטוריון שולמית, בית הספר היה פרטי, הוא לא זכה לתקצוב קבוע, ובתקופת מלחמת העולם הראשונה נאלץ להפסיק כליל את פעילותו. למרות זאת, לאחר המלחמה הוא צמח בהדרגה – כמות התלמידים גדלה מעשרים עד לכמאה תלמידים, נפתחו בו מחלקות שונות, והתעצבה בו תוכנית לימודים מפורטת. כמו כן, הוא שימש אכסניה לגופי תרבות אחרים, כדוגמת תיאטרון "האוהל" ותזמורת האופרה. אחת המורות הבולטות בבית הספר הייתה הפסנתרנית רבקה שרתוק הוז (1893-1940), תלמידתה של לוית ואחותו הבכורה של משה שרת. עוד על תרומתה של לוית להנחת היסודות לחינוך המוזיקלי בישראל ועל בתי הספר הראשונים למוזיקה מומלץ לקרוא כאן
בשנות השלושים, לאחר שניהול בית הספר עבר לידי מנשה רבינא, ובסופו של דבר הוא התמזג עם כמה מוסדות לימוד אחרים, לוית החלה לעסוק בארגון קונצרטים, ובשנות הארבעים ייסדה את "במת אמנות העמים" במסגרתה הושמעה מוזיקה אמנותית מארצות ומעמים שונים. בהמשך, היא החלה לערוך ב"קול ישראל" את הסדרות "המשורר ושירתו" וכן "משורר בצליל ואומר" ולפי הזמנתה הולחנו טקסטים שונים. בתקופה זו חזרה להלחנה. "פשוט לא רציתי שכמה שירים נפלאים יישארו מחוץ לעולם הצלילים" נזכרה מאוחר יותר; "בעיקר נגעו לליבי שירים שנכתבו על השואה. אך לאחר שפניתי למספר מלחינים והם לא קיבלו זאת על עצמם-עשיתי בעצמי את המלאכה".
כמה שירים מפרי עטה יצאו לאור בהוצאה עצמית בחוברת 7 שירים, בהשראת הליד הרומנטי, לטקסטים של משוררות שונות, בהן אנדה פינקרפלד-עמיר, רחל, חיה קדמון, אלישבע, לילי ונציאנר (Venetzianer) בתרגום שושנה בלובשטיין-סלע ומשוררת היידיש רחל קורן בתרגום לוית עצמה. שירה של קורן, שכותרתו בשיר העבר (Fon jener Seit Lied) מופיע באוסף בגרסה לקול ופסנתר, אך בארכיון שמורה גרסה שלו לסולו סופרן, שלושה קולות נשים או לחילופין מקהלת נשים ורביעיית מיתרים. הטקסט, שכולו מבטא געגוע לטבע הילדות הקסום, מגיע לשיאו עם הופעת זיכרון האם: "בשיר העבר הן אמי מופיעה/נעמדה על סף, מעט נבוכה/ וקוראת לי הביתה מסף הבקתה/אינך עייפה עוד? לילה כבר בא!". שירים נוספים מתוך האוסף מופיעים אף הם בגרסאות קאמריות, כדוגמת שדות נרחבים של ונציאנר בגרסה לבריטון סולו ורביעייה קולית. את האוסף הקדישה לוית לחברותיה וכתבה כך: "תהי חוברת זו ברכת שלום צנועה לאחיותי המשוררות על סף זקנתי". נוסף על כתבי יד ליצירות ווקאליות קצרות נוספות, שמורה בארכיון יצירתה רחבת ההיקף של לוית שיר השירים, בלדה בת זמננו למילים של אלכסנדר פן שהוקדשה לשואה: "אני חבצלת השרון (אמי, אמי, עיני זוכרות הכל)/ שושנת העמקים (אמי, אמי, חיי בוכים בלי קול!)…". היא הלחינה את מילותיו של פן לתזמורת, עוגב, נבל, מקהלה ודיבור, ואת קטעי הטקסט המופיעים במקור בסוגריים הסבה לקול מדבר.
בספטמבר 1909, בזמן ביקורה הראשון של לוית בפלשתינה, כתב המבקר הנלהב בעיתון החירות ביקורת על "הקונצרט הגדול" לטובת בית הספר. לוית תוארה כדמות הלקוחה מעולם הפנטזיה: "היא ישבה בתוככי הקהל, כבת תמותה והקשיבה לקונצרט כאחד האדם…כך פשוטה…אך הנה הגיעה עתה לצאת אל הבימה… עיניה אש…כל אחד חשב: אין זאת, כי קסם בידה". את אותו "קסם" באצבעותיה תרגמה לוית, כפי שמגלים מסמכים, תמונות וכתבי יד השמורים בארכיון, לעשייה רבה ומשמעותית.
מאת ענת ויקס